בשורת פסקי דין מהעת האחרונה (ביחס לחלקם טרם חלף המועד להגשת ערעור וייתכן שהפסיקה עוד תתהפך), עשו בתי המשפט, שימוש בהגנת המפר התמים (סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים) לצורך דחיית תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים, לעתים תוך חיוב התובעות בהוצאות משפט. זאת, בנסיבות בהן בעבר הייתה נדחית, קרוב לוודאי ללא היסוס או הנמקה מיוחדת, טענה זו.
בהתאם להוראת סעיף 58 הדן בהגנה זו "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". הוראה זו, הדומה לזו הקיימת בדין האנגלי, קובעת למעשה חריג להטלת האחריות המוחלטת בגין הפרה, שכן ככלל ידיעה על קיומה של זכות יוצרים, או העדרה של ידיעה, אינה מעלה או מורידה מהחבות בגין ההפרה. בהתאם לחוק, כאשר המפר מצליח לשאת בנטל (הכבד) להראות שלא ידע בפועל ולא היה אמור לדעת בכוח על קיומה של זכות, הוא לא יחוב בפיצויים. עד כה, נהגו בתי המשפט ביד קמוצה ודחו טענות לתחולת ההגנה, עד כדי הפיכתה ללא רלבנטית.
נראה שהשינוי במגמה, החל בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' שרון רון, שם התקבל ערעורה של הוצאה לאור על חיובה בפיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים שבוצעה בשני ספרי נומרולוגיה שהוציאה ההוצאה לאור. בית המשפט קבע כי לא היה מקום לחיוב ההוצאה לאור בפיצויים שכן מערכי שיעור בקורס שהעביר התובע, אשר הועתקו בספרים המפרים, לא פורסמו קודם להוצאת הספרים לאור, "בדרך שניתן יהיה לאתרה גם על ידי חיפוש מדוקדק, וכאשר בעל הזכות לא הציג בפני המפר ראיה על ההפרה הנטענת" (פסה"ד מיום 3.12.17, פורסם בנבו). בניגוד לפסיקה זו, ספק אם מדובר בהגנה העומדת לרשותו של מפר עקיף, שהרי בעוד הפרה ישירה אינה דורשת יסוד נפשי, המחוקק קבע כי על מנת להטיל אחריות על מפר עקיף, הנטל על התובע להוכיח קיומה של מודעות, ממשית או קונסטרוקטיבית ("ידע או היה עליו לדעת") של הנתבע, לכך שהעותק בו עשה שימוש הוא עותק מפר (סעיף 48 לחוק) ואולם נדמה שפסיקה זו פתחה את הפתח שלאחריו הגיעו פסקי הדין הנוספים שעשו שימוש בהגנה זו.
כך לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בת"א 70406-01-17 חסון נ' איתן נורי (מיום 20.6.18, פורסם בנבו) שם נדחתה תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בצילומי חתונה ונפסק כי הנתבעים (מעצבי שמלות הכלות בחתונות) פעלו כמפר תמים שכן סברו כי מדובר בצילומים שהזכויות בהם מסורות למתחתנים ועל כן הניחו, שהם יכולים לעשות שימוש בצילומים שהעבירו אליהם המתחתנים, אף ללא מתן קרדיט. התובעים מנגד טענו, כי חתמו עם המתחתנים שהזמינו את הצילומים מהם על הסכמים להעברת זכויות בצילומים ועל כן אלו נותרו בידיהם.
בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו שהמזמינים אמנם חתמו על הסכם להעברת זכויות היוצרים ועל כן הזכויות לא בידם. עוד הוסיף כי גם אילו היו התובעים בעלי הזכויות בצילומים, הנתבעים פעלו כמפר תמים. הכרעה זו נשענה בין היתר על כך שהתמונות שהעבירו המתחתנים לנתבעים היו "תמונות ללא סימון ממנו ניתן היה להבין כי הן שייכות לתובעים".
פסק הדין השני הוא פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, בת"א 22201-11-16 צ'רלטון בע"מ נ' פרזי (מיום 3.7.18, פורסם בנבו), שם נדחתה תביעה של צ'רלטון המפיקה ובעלת זכויות השידור במשחקי היורו 2016, בגין שידור טלוויזיה פומבי של משחק כדורגל ששודר בערוץ ציבורי, ב-3 מסכי טלוויזיה שהוצבו בפיצרייה. השופט קבע כי הנתבע, בעל הפיצרייה, זכאי להגנה הנתונה למפר תמים שכן " התובעת לא הוכיחה, וגם לא טענה, שניתן היה, מצפייה בשידור, לדעת שלתובעת זכויות כלשהן בשידור או שלא ניתן לשדר את השידור הזה בשידור פומבי". יצוין כי על אף שבית המשפט מבהיר כי נטל הוכחת ההגנה מוטל על הטוען לקיומה (המפר), הרי שלפי פסק הדין, עבר הנטל להוכיח את זכויותיה בשידור אל כתפי התובעת ונקבע כי היא לא נשאה בו. גם בפסק דין זה חזר בית המשפט על עניין העדר הסימון כשיקול להחלת ההגנה של מפר תמים "השידור עצמו, לפחות בחלק שהוצג בסרטון, לא כלל שום סימן" . דברים אלו חריגים ביותר, גם בשים לב לכך שלא קיימת בחוק זכויות יוצרים חובה לסמן או לרשום זכויות יוצרים. בתוצאה הסופית התובעת גם חויבה בהוצאות.
על הלכה זו חזר בית משפט השלום בת"א 27019-09-15 צ'רלטון בע"מ נ' עולם הבאולינג בע"מ (פסה"ד מיום 6.8.18, פורסם בנבו (. כאן שוב נדרש בית המשפט למצב שבו היו הופעלו טלוויזיות בעסק לממכר מזון, שמסכיהן הופנו לרחוב (כלומר לא הוצבו לשימוש עובדי העסק), וזאת בזמן שידור משחק כדורגל בערוץ ציבורי. טענת צ'רלטון הייתה כי מדובר בביצוע פומבי המהווה הפרה של זכויות היוצרים שלה בשידור. בית המשפט מצא כי לא בוצעה כל הפרה שכן מעורבות הנתבעים בהקרנת השידור הסתכמה בהפעלת "מכשיר טלוויזיה פשוט, בלא כל אמצעי הגברה". בהמשך לכך קבע כי גם אם היה ביצוע פומבי הרי ש"אין בדין כל הגבלה השוללת מהציבור את האפשרות לצפות בשידור הציבורי בפומבי". ספק אם קביעה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 13 לחוק זכויות יוצרים ולפיו הזכות לביצוע פומבי (השמעתה או הצגתה של יצירה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר) נתונה בלעדית לבעל הזכויות ביצירה. להשלמת התמונה נקבע עוד כי גם אילו היתה זו הפרה, הרי שעומדת לנתבעים הגנת המפר התמים וזאת לאור העובדה ש"לא ניתנה כל התראה מראש על פגיעה אפשרית בזכות היוצרים, וכנגד זאת נעשה ניסיון להימנע מהקרנת משדרי ספורט שעלולים להוות כזו פגיעה – זכאים הנתבעים להגנת המפר התמים". כלומר, שוב מועבר נטל הוכחת הזכות לכתפי בעלת הזכויות ונקבע כי ההגנה של מפר תמים אינה מצומצמת רק למקרים בהם סבר אדם, בתום לב, שהיצירה אינה מוגנת בזכות יוצרים, אלא גם למקרים בהם סבר אדם שהזכות ביצירה עברה להיות בנחלת הכלל כפי שהיה לדעת השופט במקרה זה. גם כאן חויבה התובעת בהוצאות לצד דחיית תביעתה.
לסיכום, אמנם נראה כי פסקי הדין החדשים לא נקיים מקשיים משפטיים ואולם התחושה היא שהתוצאה הסופית בכולם היא צודקת, ונדמה כי בתי המשפט רומזים לבעלי הזכויות כי פקעה סבלנותם לתביעות המופרזות בגין הפרות זכויות יוצרים.
המאמרים המפורסמים באתר נועדו למטרות העשרה כללית של לקוחות המשרד, אינם מהווים ייעוץ משפטי ואינם תחליף לייעוץ משפטי.
